האם איכפת לו לקב"ה אם אני לא משלמת מיסים למס הכנסה? האם אהפוך לאישה טובה יותר או לאמא טובה יותר אם אשמור כשרות? האם שתי השאלות האלה הן שאלות זהות?
נהוג לחלק את תרי"ג מצוות התורה לשתי קבוצות:

1) חוקים "דתיים" המתייחסים לקשר שבין אדם לבורא – "בין אדם למקום";
2) חוקים "אזרחיים" הקובעים את ההתנהגות הנאותה בין אדם לזולתו – "בין אדם לחברו".

אפילו עשרת הדיברות נחקקו על שני לוחות נפרדים. האחד כלל מצוות כמו "אנכי ה' אלוקיך" ו"זכור את יום השבת לקדשו", והאחר כלל חוקים כמו "לא תרצח" ו"לא תגנוב".

מצד אחד, לפנינו שני לוחות הברית (אף שעדיין עלינו למצוא הסבר לכך שמצוות "כבד את אביך ואת אמך" מופיעה על לוח המצוות "שבין אדם למקום"). נקודה למחשבה… אבל את זה נשאיר לתכנית אחרת
מצד אחר, יש לנו את הסיפור המפורסם המופיע בתלמוד אודות אדם שחפץ להתגייר, הגיע להלל הזקן וביקש שילמד אותו את כל התורה כולה על רגל אחת. "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך", אמר הלל. "זוהי התורה כולה, והשאר פירוש הוא, ועתה לך ולמד". (אבל מה הקשר בין מצוות הנחת תפילין למצוות "ואהבת לרעך כמוך"?)

כמו כן מצאנו בזוהר הקדוש, שההדרכה הרוחנית השמימית "אנוכי ה' אלוקיך… לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני" היא מהותן ותמציתן של כל תרי"ג המצוות והאיסורים של התורה. (כלומר, האם ניתן לפיכך לטעון שלעזור לשכנה שלי שזה עתה ילדה את תינוקה השביעי מהווה ביטוי לאחדותו של הבורא ומבטל את קיומם של כל אלוקים אחרים מלבדו?)

בחסידות מסבירים שבסופו של דבר, אין כל הבדל מהותי בין חוקי התורה ה"אזרחיים" לחוקיה ה"דתיים". כל מצווה, בין אם מצוות ביקור חולים או מצוות נענוע לולב בחג הסוכות, מהווה כלי המאפשר קשר וחיבור בין הבורא לבריאה. הפעולות, המצוות, והמעשים הללו מזינים את כל הוויית הבריאה ומגשימים את הכוונה האלוקית ואת התכלית שלשמה ברא ה' את העולם מלכתחילה. לכן, חטא כנגד הבורא מהווה גם חטא כנגד כל ברואיו; וחטא כנגד אדם זולתנו מהווה אף הוא חטא כנגד הבורא, ובדיוק מאותה סיבה עצמה.
עשיית מעשה טוב כלפי אדם זולתנו מהווה מעשה טוב כלפי הקב"ה, כיוון שהמעשה הטוב תורם להגשמת כוונתו בבריאה; ויצירת קשר "אישי" חיובי עם הקב"ה תשפיע בצורה חיובית על יחסו של ה' לבריאה בכללותה ואף עם כל אחד ואחת מברואי הבורא. אם כך, מדוע נתן לנו ה' את התורה על גבי שני לוחות? מדוע חילק בין מצוות שבין אדם למקום לאלה שבין אדם לחברו?
אולי מפני שהוא רוצה שנבין שקיימים שני צדדים לחיים. החיים אינם חוויה רוחנית בלבד, אך גם לא חיי חברה בלבד. החיים פירושם להתמודד עם בני אדם, אולם גם לשוחח עם עצמנו; פירושם להרהר ולהתפלל, אך גם לסייע לחברה במצוקה.
הקב"ה הוא האחדות המוחלטת, והחיים האנושיים הם המאמץ לבטא את אחדותו של אלוקים. אולם אחדות אמיתית אינה זהוּת. אחדות אמיתית מגלה סובלנות כלפי פרטים מגוונים ואף מנוגדים, והיא אפילו חובקת את המגוון הזה. שכן לא קיים ביטוי נשגב יותר לאחדות מן היכולת לראות כיצד ההפכים משתקפים זה בזה. לפיכך, חילק ה' את ההנחיות הרוחניות לחיים לטור של מצוות "שבין אדם למקום" (אחדות) וטור של מצוות "שבין אדם לחברו" (פרטים). לאחר מכן, העניק לנו את היכולת לראות שכל צד משתקף בצד האחר. לראות את צרכיו של זולתנו כשהם ניבטים אלינו מתוך עמודיו של סידור התפילה שלנו; ולראות את פניו של ה' מחייכות אלינו מתוך הבעת התודה של קשישה שפיניתי לה מקום באוטובוס, מתוך הבעת הפליאה שבשאלתו של ילד, ומתוך עיניו המביעות אמון של אדם אהוב.
ןמענין לענין באותו עניין הנה משפט/פסוק המופיע בפרשת משפטים: מדבר שקר תרחק!

וגם מעשיה קצרה המבהירה לנו את הציווי המשפטי האלוקי "דבר אמת בלבבך!

ומעשה בצדיק ר' חיים הלברשטם, רבה של צאנז, שהיה עומד בביתו ומביט מבעד לחלון לעבר הרחוב, כשהוא סוקר היטב את פני העוברים ושבים. לפתע קרא לאחד העוברים ובקשו להיכנס לביתו. הלה נענה לבקשתו ומיהר לחדרו. כאן שאלו ר' חיים : "אמור נא לי, לו היית מוצא עכשיו, תוך כדי הליכתך ארנק גדוש שטרות כסף, מה היית עושה? השיב האיש: "מה פירוש מה הייתי עושה? הייתי מכריז וקורא שמצאתי ארנק, עד שהיה מופיע בעל האבידה". הודה לו ר' חיים, והאיש עזב את החדר. לחש ר' חיים לעצמו "איזה שקרן!" שוב ניצב ליד החלון, שוב קרא לאחד העוברים הזמינו לביתו ושאלו באותה שאלה שהציג לראשון. האיש הרהר כמה שניות וענה: "רבי למה לשקר, אני איש עני ואביון הנה נזדמנה לי מציאה שיכולה להקל על מצבי. בוודאי הייתי משלשל את הארנק לכיסי וממהר להסתלק מן המקום. רמז לו ר' חיים כי הוא יכול ללכת. כאשר יצא לחש ר' חיים : "איזה רשע" שוב חזר ר' חיים אל החלון, שוב קרא לאחד העוברים הזמינו לביתו ושאלו באותה שאלה. האיש נראה נבוך, חכך בדעתו, ולבסוף אמר: רבי מה אני יודע עכשיו כיצד הייתי נוהג לו מצאתי ארנק?" רמז לו ר' חיים ללכת. כאשר יצא האיש, לחש הרבי: "סוף סוף מצאתי איש אמת!"